פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הרסתם את סיני: הגולש שמנסה לשים סוף לאדישות

      עומרי חצור צלל בשמורת טבע בסיני ויצא מהמים בידיים מלאות זבל שאסף בין נשימה לנשיפה. בפוסט באינסטגרם הוא מבקש שגם אנחנו נתחיל לאסוף פלסטיק מהים, ולא באופן חד פעמי.

      צללתי בסיני בתוך שמורת טבע, שמורת טבע שהיא פלא שיצר הזמן, שיצר היוצר, או איך שלא תבחרו לקרוא לה, או לו. צללתי שם ובין נשימה לנשיפה ראיתי את כל היופי הזה והערכתי אותו כל כך, אבל גם ראיתי את כמויות הזבל הפלסטי שאנחנו יצרנו, כשהן צפות להן שם בתוך החיים, כשהן עצמן כל כך חסרות חיים. ראיתי פחיות וראיתי שקיות וראיתי בקבוקי שתייה וחוטי דייג מסובכים בתוך האלמוגים היפים. ראיתי את חוסר ההיגיון של תרבות הצריכה שהפכה אותנו לכל כך אדישים וזה עשה לי כואב בנשמה.


      אם הייתם נכנסים הביתה ומכל סיבה שהיא הזרם במקלחת היה פתוח ומציף את כל הבית, לא הייתם נשארים אדישים - הייתם רצים מיד לסגור אותו בלי לחשוב פעמיים, כדי לנסות להציל את מה שאפשר. הזרם במשל הזה הוא הפלסטיק, המקלחת היא הטבע והבית הוא הארץ חסרת הגבולות של כל בני האדם. תראו אותנו - כל כך מתקדמים, כל כך מבינים כל כך חכמים ועדיין כל כך לא מתחשבים. חיים בתוך רגע חד פעמי שמייצר כל כך הרבה זבל שהרגילו אותנו לחשוב עליו כחד פעמי למרות שהוא רחוק מזה. הזבל הוא המאובן האמיתי של התרבות שלנו, זה שימשיך להתקיים עוד הרבה אחרינו.

      הזבל של סיני הוא הזבל שלנו שנסחף עם הרוח הצפונית לשם, והזבל שמיוצר בסיני הופך להיות הזבל של מישהו אחר. ככה המעגל הזה ממשיך להתגלגל וליצור את כדור השלג שכבר עכשיו חונק לנו את העתיד.


      וגם אני חולה במחלת האדישות. כולנו חולים במחלה הזאת רק במינונים שונים וזה הכה בי בצורה הכי חזקה כשיצאתי באותו יום מהמים המדהימים האלה וזרקתי את הזבל הפלסטי שבתמונה לתוך פח אשפה מפלסטיק, שנעטף בשקית מפלסטיק, שגרמה לי לשאול את עצמי שאלות שהתשובות אליהן גרמו לי להתבייש באנושות שאני חלק ממנה. אבל למרות הכל, ביום שלמחרת כשהגעתי לאילת כדי לאמן את קבוצת גולשי הרוח של העיר, המשכתי לאסוף את הזבל שלנו מהים. המשכתי מתוך הבנה שכרגע הדבר היחידי שמשנה הוא חינוך נכון של הדור הבא, הדור שירש את כל הבעיות שלנו ויצטרך להתמודד איתם איכשהו.


      בכל פעם שאחד מהילדים האלה שאני מאמן עוצר לרגע את התרגיל כדי לאסוף חתיכת פלסטיק שקרצה לו מהים ומסמן לי שאבוא לקחת אותה לסירה אני מתמלא בגאווה. אני מבין שמה שאני עושה משפיע ולמרות שהאתגרים שאנחנו עומדים בפניהם הם עצומים, עדיין יש תקווה - הכל תלוי בהחלטה. אני לא יכול לאסוף את כל הזבל מהים אבל אני כן יכול לאסוף חלק ממנו, ואני כן יכול לבקש מכם לעשות את אותו הדבר כדי למנוע ממנו להתפרק ולהיכנס לתוך המערכת הביולוגית והאקולוגית שלנו תוך כדי שנשאף לצמצום הצריכה. וזהו, תודה.

      בקרו בעמוד האינסטגרם של עומרי