פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      צלקת מבית הילדים

      אל תקחו כמובן מאליו חיבוק ונשיקת לילה טוב לילדים שלכם. יונתן קנסקביץ', אבא טרי, זוכר את החוויה הקשה כילד בקיבוץ, בעקבותיה למד מה לא לעשות בתור הורה. סיפור לחיים

      "אמא, בואי". זה היה המשפט הכי שכיח בבית הילדים של ילדותי. ילדות שממנה אני זוכר מעט מאוד רגעים.

      מרבית חיי ראיתי בלינה המשותפת ובית הילדים דבר ברור ומובן מאליו, עד שאחת מבנות זוגי הפנתה אותי לפסיכולוגית שלי שאמרה לי אחרי כמה פגישות: "יונתן, אל תמעיט במה שאתה מספר לי, בתור אחת שעובדת עם קבוצות של ניצולי שואה, החלומות שלך מזכירים לי חלומות שיש להם". בית הילדים היה בניין גדול ולבן שכשמו כן הוא - בית לילדים. בית הילדים היה עולם שלם עם חוקים ברורים ונוקשים. עולם שבו המבוגרים הם אורחים והילדים בעלי הבית. היה את הבית ילדים והיה את הבית של ההורים, אף פעם לא אמרתי: "הבית שלי" או "הביתה".

      בכל יום בשעה 16:00 היינו הולכים לבית של ההורים וכל לילה בשעה 20:00 ההורים היו מחזירים אותנו לבית ילדים באקט אברהם-יצחקי שנקרא "השכבה". קרי, הולכים לשכב לישון. פרקטיקה. "ההשכבה" הייתה ריטואל קבוע שבו כל ההורים משכיבים את כל הילדים בו זמנית כשב-20:30 נשאר רק הורה אחד לוודא שהכול בסדר. 4 הורים עם 4 ילדים בחדר. פאר החינוך הקיבוצי בהתגלמותו, חצי שעה על השעון, זוז.

      יונתן קנסקביץ' (אתר רשמי)
      ההורים באים ל-4 שעות - ושם זה נגמר. יונתן קנסקביץ'

      מעטים ההורים שהיו חושבים למרוד באקט ההשכבה, ואם כוחם הפוליטי-מילולי היה חלש בשיחות הקיבוץ ובמזכירות שחלשה על הכול, מיד היו מוצאים עצמם בתסבוכת נוראית אשר כללה הקנטות במקום העבודה במקרה הטוב והעפה מהקיבוץ במקרה הקיצוני.

      איתי בחדר שכב שחר, שהיה ישן עם נחש מגומי כדי להפחיד את המטפלות כשהיו מעירות אותו בבוקר. לידו הייתה מיטתו של שי, שבכל פעם שאימא שלו הייתה צריכה ללכת, היה מקלל אותה עד שנהיה צרוד ואדום מבכי ועצבים: "בת זונה! אני שונא אותך, עופי מכאן, יא בת זונה!".

      בפינת החדר בצמוד אליי, קרוב לחלון, שכב יגאל. יגאל היה ילד קטן ובלונדיני שהגיע כילד חוץ מארגנטינה יחד עם הוריו וקילל את היום בו הכיר את המושג "השכבה". בכל לילה היינו מתקבצים ארבעתנו אל מול החלון ומביטים בהורינו מתרחקים אל תוך החושך, משאירים אותנו לבד עם השקט של הבית שאף פעם לא היה שלנו באמת.

      21:30 בלילה, לילה-לילה. יגאל היה דופק את ראשו בכרית וקורא במבטא ארגנטינאי של ילד עצוב: "אימא, בואי, אימא, בואי, אימא בואי". יגאל היה עושה זאת במנטרה קבועה, כל דפיקה של ראשו בכרית הייתה מדודה, בכל 4 דפיקות היה נח, לוקח נשימה וממשיך, לא מוותר לרגע, לאורך שעות. הילדים, שמן הסתם יגאל העיר אותם, היו באים ומרביצים לו עד שהיה סותם ומשתין במיטה. מוזר לחשוב שאף אחד לא ידע מזה. לא היה מבוגר אחד ששאל או התעניין, כולל המטפלות, המורים, המחנכות וההורים. ילד חוטף מכות רצח, משתין על עצמו ואף אחד לא יודע.


      יגאל היה עוף מוזר בנוף. ילד רגיש, צריך והכי גרוע - הוריו היו מקסימים ומאוד מאוד אוהבים. על כך ועל כן, בין סטירה לבעיטה החליטו הילדים לקרוא לו מבלי לחשוב יותר מדי: "הומו-אימא". הלילות של יגאל היו קשים, הצללים של העצים על החלון יצרו דמויות מפחידות וקולות התנים מן הוואדי לא דמו כלל לשאונו של הרחוב הסואן בו גדל בבואנוס איירס של תחילת שנות ה-80. "מדיקטטורה לדיקטטורה", היה אביו של יגאל מסנן בעוד יעל המטפלת מאיצה בו ללכת הביתה ולעזוב את בנו לנפשו. "אין מה לעשות, ככה זה בקיבוץ", הייתה עונה לו בכל פעם. יעל שכלה את בעלה ביום הראשון של מלחמת לבנון, וכולם ידעו כי באישון לילה הייתה לוקחת את בנה מבית הילדים, משכיבה אותו לישון אתה במיטה ומחזירה אותו עם אור ראשון, ממש לפני שכל הילדים מתעוררים והמטפלות מגיעות להשכמה. הקיבוץ ידע אך ויתר מתוך רחמים משותפים.

      עם החודשים שחלפו יגאל אזר אומץ ומצא עצמו לא פעם בורח לבית של ההורים. רץ בחושך בין העשבים, חולף על פני מתקני שעשועים ועטלפים, נמלט משומר הלילה ומוצא עצמו שוב ושוב מול דלת של בית, שפעם, בארגנטינה הרחוקה, היה ביתו. צרחות האימה שהדהדו ברחבי שכונת ספיר בעוד יגאל היה נגרר חזרה אל בית הילדים ע"י אביו זכורים לאבי ואמי היטב. "היינו שכנים ולא יכולנו להירדם לפני שהוא מגיע, הבכי היה מעיר אותנו". "הבן שלנו גיבור", חורחה היה אומר לאשתו סילביה בכל פעם שחזר סחוט מדמעות וזיעה ים תיכונית. סילביה הייתה שותקת. היא אפילו לא הייתה מסוגלת ללכת להשכבה אחת מאז שהגיעו לקיבוץ.

      בלילה קשה אחד מני רבים יגאל קם מסיוט נוראי. בכל לילה היה חולם את אותו הסיוט. הוא נמלט ממלאך המוות, מגיע לצוק, כמעט נופל, מחזיק את קצה הצוק בשתי ידיו, מלאך המוות מעליו, אומר לו שהוא בא לקחת אותו ואת הוריו ואז יגאל היה מתעורר. הפעם יגאל העיר אותי וסיפר לי על החלום. "תעזור לי לברוח", אמר. "תעזור לי, אני מפחד ממלאך המוות שיבוא, נתחבא אצלך בבית וככה לא יחזירו אותי לכאן". לא ידעתי מה לעשות, אף פעם לא ברחתי, רק הפחדנים בורחים. אבל יגאל פשוט רעד מפחד ורציתי לעזור לו.


      רגע לפני שיצאנו לדרך שממנה לא נחזור כפי שהיינו, הבטתי בחטף בציור שאבי צייר ומסגר לי כשעליתי לכיתה א'. בציור עמדתי מחוץ לבית יפהפה באמצע שדה ונופפתי לשלום למישהו בלתי נראה. לידי עמדו צב וציפור, מסביבם צמחים רבים. קריקטורה שמחה וצבעונית. נזכרתי במרים המטפלת, שנעלה אותי מוקדם יותר באותו היום בחדר הניקיון עם כל המטאטאים והדליים כיוון ש"השתוללתי" לדבריה ולא שכבתי כמו כל הילדים עם הראש לקיר במהלך מנוחת הצהריים. אולי בעצם מי שבורח הוא הגיבור ולא מי שנשאר?

      באותו הלילה היה ערפל ולא ממש ראינו את הדרך. יגאל, שהיה כבר מתורגל לניווטים התחיל להתברבר, ואני בעיקר שאלתי את עצמי מה יקרה אם יגלו שהייתי שותף לבריחה ומה יעשו לי ולהורים שלי. "רק שלא יעיפו אותנו מהקיבוץ", חשבתי כשלפתע אור גדול ובוהק נגלה והופיע בקצה הערפל, היה זה החדר אוכל ובעינינו בנות השש שנים בלבד היה זה "הבית של הקיבוץ".

      התקרבנו בשקט כמו חיילים. יגאל מדלג ואני אחריו. תמיד אהבתי סרטי מלחמה, הייתי צופה בהם ביום שישי שהיה היום היחידי שבו היה מותר לישון עם ההורים. אהבתי את ימי שישי שבהם הייתי יושב על הספה הקטנה בבית הוריי וצופה איתם בסרט היחידי ששודר בערוץ 1, מנחש את הסוף ותמיד צודק. שנאתי לחזור לבית הילדים ובערב שבת הייתה נופלת עליי עצבות כבדה שהתבטאה בשתיקה עמוקה וקבלת גזר הדין. הייתי "ילד טוב" במונחים של הקיבוץ השיתופי.

      חדר האוכל היה הומה אדם. עשרות פלורסנטים האירו על מאות מבוגרים ואני ויגאל צפינו בהתרחשות דרך אחד החלונות הצדדיים. "חייבים להמשיך" אמרתי ליגאל בעודי מחפש את אבי או אמי בקהל הנוכחים. "שמעת?, יגאל?", אבל יגאל שתק ופשוט הקשיב לאברהם, מזכיר הקיבוץ שנאם מול כולם. "הלינה המשותפת היא הכרח! היא הדבק אשר מאחד את הקהילה הקיבוצית שלנו יחדיו והופך אותנו לרקמה אנושית אחת. אם נוותר על הזכות לשמור עליה, נתפרק ונעלם מהמציאות הציונית. מה הדבר הבא? ביטול ערבי התרבות?" צחוק התגלגל בחלל ביתו של הקיבוץ.

      אברהם היה חרא של בנאדם ומזכיר קיבוץ נפלא. הוא ידע לדבר, להמחיז, להציג, להוביל והכי חשוב, הוא היה באחת ממחלקות הצנחנים שכבשה את הכותל, קיבל צל"ש ואפילו לחץ את היד לרבין. בקיצור, איש לא העז להתעסק עם אברהם. גם כששמעו את אשתו צועקת לעזרה כשהיה מכה בה נמרצות בעוד אחד מההתקפים הפוסט-טראומתיים שכבר היו חלק בלתי נפרד מההווי הקיבוצי ומהלם הקרב שליווה אותו מאז שחבריו נשחטו בחווה הסינית. לאברהם לא היו ילדים והוא האשים את אשתו בכך, למרות שכולם ידעו שהבעיה היא באזור חלציו ולא בפוריותו. איך ידעו? סיבוב אחד במכבסה ושמעת את כל מה שתצטרך כדי להיות מעודכן. הכובסות תמיד ידעו הכול. אי אפשר להסתיר כלום בקיבוץ. הכול של כולם, כולל הכביסה המלוכלכת.


      רגע ההצבעה מגיע. "האם יש מתנגדים?, מישהו רוצה לומר משהו?" שתיקה רועמת בחדר האוכל. יגאל ואני הבטנו המומים בחבר המושבעים שמבלי להניד עפעף שלח אותנו שוב אל הגרדום. "למה אף אחד לא רוצה להיות פה משפחה?" יגאל לחש בשקט כשלפתע אורו עיניו.
      חורחה, אביו של יגאל, נעמד כשידו באוויר: "אני!", רחש וזמזום סובייטי החרישו אוזניו אך הוא התקדם אל עבר המיקרופון באיטיות של מוצא להורג, יודע שאין דרך מלבד הדרך אליו.

      "שלום לכל החברים. אני אציג את עצמי למרות שכולם פה יודעים מי אני. אני חורחה ואני אבא של יגאל, הבעל של סילביה. הגענו לקיבוץ לפני שנה מקיבוץ אור הנר, שם היינו באולפן. אני עובד במפעל ואוהב את הקיבוץ מאוד. אני עומד פה מדבר כי הבן שלי סובל. "עומד ומדבר פה", תיקן אותו אברהם. חורחה בלע את רוקו והמשיך: "בכל לילה הוא בורח הביתה ויש חושך, קוצין/ם שלא לדבר על נחשין/ם ועקרבין/ם. זאת דרך של 800 מטר עד הבית שלנו". צחוק התגלגל ברחבי חדר האוכל לשמע ה-נ' המצחיקה של חורחה, אבל חורחה לא צחק. "אני עליתי עם אשתי והבן שלי לארץ כי האמנתי בקיבוץ ובשיתוף, אבל טעיתי, כי הבן שלי סובל"... קולו של חורחה התחיל לרעוד. "בן שלי חוטף מכות כל יום. הוא מושפל. הוא משתין על עצמו". שקט השתרר בחדר האוכל.

      אברהם הביט בנעשה ונע באי נוחות. "בכל פעם שאני מחזיר אותו לבית ילדים הלב שלי בוכה ואני מת. הוא ילד טוב, הוא לא רע, הוא רק צריך אותנו, אני מבקש, אני מתחנן פה מול כולכם… המציאות אחרת עכשיו, קיבוצים משתנים…"

      שתיקה.

      חורחה החזיק את המיקרופון כאילו החזיק נשק וידו החלה לרעוד, סילביה קמה וסימנה לו לבוא אתה אל מחוץ לחדר האוכל. אך חורחה רק הביט מבט ארוך בכל הנוכחים ובקול שקט ומונוטוני לחש: "הבנתי, בסדר…קחו את הזמן… אבל כדאי שתתחילו לחשוב על תשובות לילדים שלכם כשהם יבואו עוד 20 שנה ויתחילו לשאול שאלות, כי כל מי שיושב כאן והוא אבא או אימא הוא חלק מהעובדה שהילדים שלכם גדלים בלי הורים".


      חורחה עזב את המיקרופון, הצטרף לסילביה ושניהם יצאו מחדר האוכל, חולפים בדרכם על פני עשרות סוגי מבטים והבעות פנים שנעו בין שנאה יוקדת להבנה שבשתיקה. יגאל ואני עמדנו כשידינו הקטנות מונחות על החלון הצדדי ופנינו הביעו בעיקר הלם. "אבא שלי גיבור", אמר כשחיוך קטן על פניו. אף פעם לא ראיתי את יגאל מחייך, אבל החיוך נמחק כשאברהם המזכיר הזכיר בקולו הרם לגבו המתרחק של חורחה: "אני מזכיר לכם שאתם בתקופת התאקלמות פה ועדיין לא חברים. לא טוב לכם? אתם יכולים ללכת".

      "בוא נחזור", אמרתי ליגאל בעודי מאתר את הורי שפשוט ישבו בשקט בארשת פנים חתומה. "אין אף אחד בבית של ההורים, הם פה בשיחת קיבוץ". יגאל עזב את החלון ושנינו חזרנו בשתיקה אל בית הילדים, כשברקע מהדהדים מכיוון החדר אוכל צעקות וקריאות לא ברורות. היה זה הלילה הכי שקט שהיה לי באותה השנה ויגאל נרדם מבלי לקרוא לאמו שתבוא.

      כשהתעוררתי בבוקר, יגאל לא היה. שאלתי את יעל המטפלת איפה הוא והיא אמרה שאימא שלו באה לקחת אותו אתמול בלילה והוא לא יחזור יותר. בימים שחלפו, כשעברתי בדרכי לבית של ההורים שלי, הייתי נעצר קבוע ליד הבית של יגאל וראיתי אותו משחק בחוץ עם אביו בעוד אמו אורזת לאיטה קרטונים על קרטונים בעודה מלטפת מידי פעם את בטנה ההריונית.

      יגאל היה נראה מאושר ונדמה שהיה לו את כל הזמן שבעולם להרגיש ככה. השמועות במכבסה סיפרו שהם חוזרים לארגנטינה ושחורחה מצא עבודה בשגרירות.

      בפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית סיפרתי לה שהאקסית שלי אף פעם לא הבינה למה כל כך חשוב לי שהיא תגיד לי לילה טוב, ושיהיה איזה טקס קטן לפני השינה עם נשיקה או חיבוק. הייתי מספר לה על יגאל ועליי אבל היא רק שמעה ולא הקשיבה.

      "לכולנו הייתה ילדות לא פשוטה", הייתה אומרת, "יש לי חברה שגם הייתה בלינה המשותפת והיא בסדר גמור היום, דווקא היה לה כיף שם". שנאתי אותה על הדברים הללו, אבל הפסיכולוגית שלי אמרה שכל אחד מבין ולוקח את החוויה הזו אחרת, ואי אפשר באמת לדעת מה יהיו ההשפעות. היא סיימה בכך שילד זקוק למגע, לחיבוק ובעיקר לתחושה שיש מישהו שאוהב אותו, לא משנה מה.

      ברגע שמקציבים לו "זמן אהבה" ודד ליין של 3-4 "שעות הורים" ביום, הילד יגדל בתחושה קיומית קבועה של מחסור במגע, בחיבוק ובאהבה. לוגיקה הגיונית, חשבון פשוט. "אולי בגלל זה אתה תמיד יודע כמה זמן נשאר לסוף הפגישה מבלי להסתכל בשעון, זה מדהים שאתה מדייק אפילו בדקה. כאילו אנחנו בהשכבה עכשיו ואני עוד רגע הולכת". הקשבתי לה כמו תמיד, נפרדנו לשלום, היה עצוב ונסעתי.


      בדרך לבית של ההורים שמתי גלגל"צ כי לא היה לי דיסק. בדיוק התנגן שיר של ברי סחרוף, "רק מלחמה אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה". ואני חשבתי לעצמי שהלינה המשותפת הסתיימה רק במלחמת המפרץ הראשונה, כשכולם פשוט פחדו שייפול טיל כימי או סתם טיל על הבית ילדים. חשבתי על שיחות הקיבוץ באותה התקופה. איזו אידיאולוגיה יכלה לעבוד מול סדאם חוסיין? מי ייקח אחריות? שומר הלילה? המזכיר? המטפלות?. לא ייאמן שאחת התקופות הכי מאושרות בחיים שלי הייתה עם מסיכה על הפנים בבית של ההורים, כשאבא שלי נאבק בסלוטייפ ואימא שלי מפסיקה לנשום בכל אזעקה.

      בדרך עצרתי בדוכן פלאפל ידוע ואכלתי באיטיות את "המנה של אחרי הפסיכולוגית". כבר חודש וחצי עבר מאז נפרדתי מהחברה שלי בטענה שהיא לא מבינה אותי או את הצרכים שלי. בתור עמדה אימא עם בנה הקטן. היא חיבקה אותו חיבוק ענק ולחשה לו סיפור מצחיק באוזן, הילד צחק. השעה הייתה 20:00 בדיוק.

      לילה טוב.

      נכתב ב-2014, 4 שנים לפני שנולדו בנותיי רונה ושיר.