כוחן של מלים, כוחה של אמונה

יום כיפור בפתח, וזו הזדמנות טובה עבור נטלי עטיה להיזכר במקרה טרי שבו הבינה כמה עוצמה יכולה להיות טמונה במלים ששופעות אמונה

"גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע, כי אתה עימדי"

היה זה אולי למעלה מעשור, עת הילדים היו אצל אביהם באותו הלילה, השעה הייתה מאוחרת ואני התחפרתי לי בתוך שמיכה בסלון, צפיתי בטלוויזיה בדרמת-מתח מטלטלת כשרק העיניים שלי הציצו מחוץ לשמיכה... גיבור הסרט צעד לבד בתוך תעלה צרה וחשוכה מדי ואני לא התאפקתי וצרחתי לכיוון המסך "לאאאאא, אל תכנס לשם לבד, הפסיכופת הזה יהרוג אותךךךך!"

הגיבור שלי כאילו שמע אותי וביקש לעצמו הגנה. מיד החל ללחוש לעצמו ברפטטיביות:

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי..."

- שקט.

זו הייתה כנראה הפעם הראשונה ששמעתי את שירת דוד המלך מתוך מזמור כ"ג תהילים, ולא ידעתי את עצמי. לא זוכרת שאי פעם (מלבד כשבניי קראו לי לראשונה "אימא") התרגשתי כל כך מכוחן של מילים.

כל-כך התרגשתי שדמעות שקטות ירדו להן מהעיניים וכיסו לי את כל הפנים. כמה נחמה וכוח יש במשפט הזה, חשבתי לעצמי, וכמה עוצמה ותחושת ביטחון יכול אדם לקבל ממשפט שכזה. מאותו הלילה יצרתי לי תפילה סודית משלי. שעטנז של שתי תפילות שונות, תערובת של מילים שחיזקו אותי ברגעים של פחד וייאוש:

"שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד... גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי..."

תפילה שאיננה דתית ולא חילונית - תפילת אמונה פרטית שלי.

למזלי, לא השתמשתי בתפילה זו אלא פעמים ספורות בלבד, עד לאותה טיסה בהודו בשבוע שעבר. זו הייתה טיסת ערב במטוס בינוני, שלקחה אותנו ליעדנו מהעיר מומבאי לעיר בנגלור הדרומית יותר. תקופת המונסונים בחודשים האחרונים בהודו ובה גשמים מרובים, שוטפים את המדינה הענקית.

כבכל טיסה שגרתית, הרוחות והאקלים תמיד משתנים, ומייצרים כיסי אוויר ותנודות למטוס עצמו. אלו כמובן דברים שבשגרה ושום דבר שאינו תקין או שהמטוס לא יכול לעמוד בו. אך ידע לחוד ומציאות בנפרד. כחצי שעה לקראת נחיתה, המטוס החל לשקשק אותנו כאילו היה מיקסר מיצי בריאות בקניון. בשלב הזה עוד שמרתי על פאסון של קלינט איסטווד, חייכתי לאהובי היקר מימיני והמשכתי לקרוא את הספר שברשותי.

ואז זה קרה...

רעש חזק בתוך המטוס ולאחריו נפילה של כמה שניות ספורות, שהרגישה כנצח. הנשים במטוס צרחו והגברים החזיקו בפחד את הכיסא בציפורניים. המטוס לא הפסיק והמשיך לשקשק אותנו ולהיכנס לכיסי אוויר שלא היו מביישים את רכבת האנקונדה בסופרלנד בראשל"צ.

הלב דפק חזק מדי והראש הריץ תמונות של הבנים האהובים שלי... החזקתי את בעלי אהובי קרוב אלי והצלחתי להוציא שתי מילים לא קוהרנטיות במיוחד "תגיד לי..." מלמלתי.

והוא, כמבין אותי טלפתית, החל לומר את כל שירת דוד בשלמותה: "מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר: בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי: נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בַּמַּעְגְלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי".

ואני שומעת שוב ושוב את המשפט: "כי אתה עימדי... כי אתה עימדי..."

המילים נחרתו לי עמוק לתוך הנשמה. נשפתי לרווחה. לא פחדתי יותר. המטוס המשיך לשקשק ואני נרגעת לאט בין כוחה של המילה והאמונה לבין הזרועות המחבקות של בעלי. לא חשוב כבר מה עתיד לבוא, חשבתי לעצמי, אני כבר לא לבד, מחוזקת באמונתי. האין זה מה שבבסיס /ביסוד/בגרעין שבנו, בו כולנו רוצים וצריכים לדעת שאנחנו לא לבד? ושכל המסע הזה של חיינו איננו סתם חסר ערך ושהחיים שלנו מלאים במשמעות וגם כשקשה מאוד איננו נטושים לבד, שיש שם מישהו שתמיד איתנו, שלא ירפה מידינו. זו, אני מניחה, כוחה של האמונה.

לאט המטוס התייצב, הדיילת התנצלה בקול רגוע ובעלי ניגב לי את הדמעות. "למה בכית?" שאל מאוחר יותר לפני שנרדמנו לשינה מתוקה, כאילו ידע שלא הפחד הוא זה שהביא לדמעות.

"זה המשפט הזה... הוא מרגש אותי בכל פעם מחדש... גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עימדי." "מוזר", הוא ענה, "זו גם התפילה הפרטית שלי מאז ומתמיד..."

חיבקתי אותו חזק אלי. "תודה", לחשתי. וכך שקעתי בשינה שלווה.

NAYA - כתבות, מאמרים וסקירות: האתר הרשמי של נטלי עטיה