גם אמא מפחדת מהחושך, בן, רק שזה לא אותו חושך

נועה הנדין יודעת שגם החינוך שלה, כמו של כל הורה, לא מושלם, אבל לפחות יכולה לגדל את ילדיה ללא הפרעה. הבעיה היא עם אלה שקובעים מי יקבל במדינה הזאת רישיון להיות אב או אם, ומצעידים אותנו לכיוון עלטה מוחלטת

אני אמא חלשה מאוד במתמטיקה, שברור שלא תהיה הכתובת של הילדים שלה לשיעורי בית בחשבון דקה אחרי "חיבור וחיסור פשוט".

אני אמא שמעולם לא הכינה עוף לשבת (או עוף בכלל. או כל דבר מורכב יותר משניצל(.

אני אמא שלא מאפשרת לילדים שלה לישון איתה במיטה מתי שהם רוצים.

אני אמא שמורידה לילדים אפליקציות של משחקים באייפד, מלמדת אותם את קוד הנעילה ומברכת על כמה דקות של שקט.

אני אמא שמרשה לאכול בסלון.

אני אמא של ילדים ששותים רק מים.

אני אמא שפותחת את הטלוויזיה על "הופ ילדות ישראלית ברגע שנפתחות העיניים".

אני אמא שלא תמיד מספיקה את החלק הזה של ארוחת בוקר (במיוחד בימים הבודדים שאני אשכרה מתאפרת או לפחות מסתרקת), ולכן דואגת לתזונה מועשרת בוויטמינים וסיבים תזונתיים בצורת מזון העל - במבה.

אני אמא שמכניסה למיטות ברבע לשמונה (ובימים שאני ממש לארג'ית בשמונה) ולא מוכנה להתגמש.

אני אמא ששרה ורוקדת בג'ימבורי עד שהילדים מבקשים שאפסיק מבושה או חשש לעור התוף.

אני אמא שמרשה לילדים לאכול יחד עם החתול.

אני אמא שמוותרת לפעמים על מקלחת.

אני אמא שלא מוותרת אף פעם על צחצוח שיניים.

ובימים אלה אני אמא שמתמודדת בגבורה (ותלישת שערות) עם ניסיונות פרידה אינסופיים מחיתולים, שעברה לשיטה המוטלת בספק - "פיפי פרס" - בכל פעם שעושים בסיר.

נועה הנדין (באדיבות המצולמים)
בסיטואציה אחרת היה לה יותר קשה להיות אם. נועה הנדין (צילום: סנדי אהרון)

תגידו מה שתגידו על גישות החינוך שלי, על הדרך שבה אני מגדלת את ילדיי, על החופש שאני מעניקה או הנוקשות, על הגבולות והמגבלות או הליברליות המוגזמת. תגידו מה שתגידו - אבל אני אמא. למה? כי אני נמשכת לגברים (זאת אומרת, לגבר אחד מושלם) וכי הגוף שלי הצליח לייצר חיים בתוכו - ולא חשובה הדרך, העיקר שזה אצלי, שם בפנים.

את זה אי אפשר לקחת ממני. כי אם, נגיד, הייתי נמשכת לנשים, אם, נגיד, הייתי רוצה ילדים, ואם, נגיד, הייתי רוצה או צריכה לאמץ, מסתבר שאפשר היה לקחת את זה ממני ולא הייתי אמא. לא כזאת ולא בכלל. לא במדינת ישראל בכל אופן. כי כאן מישהו קבע שיש לו זכות להעניק רישיון להורות.

והקריטריון, אם אתם תוהים, נבחן לפי פרמטר אמפירי לבל יקבלו רישיון כל מיני הורים מכים, רוצחים, מתעללים, מטביעים, מטיחים, מאיימים, או סתם מרוכזים בעצמם. אה, לא, בעצם לא. הקריטריון הוא הרבה יותר רלוונטי מזה. כי לא באמת חשוב איזה הורה או איזה אדם אני, מה שבאמת חשוב הוא מה אני עושה בחדר המיטות, עם מי אני חיה, למי אני נמשכת ואיך והאם התחתנתי.

ברור, הגיוני. מה, לא?

אתם יודעים מה יכולים לעשות אבא הומו או אמא לסבית? הם יכולים לאהוב את הילד יותר מאת עצמם,
הם יכולים לכוון, להאמין, לקדם, לטפל ולתמוך תמיד, בכל מצב ובכל מחיר. הם יכולים לחבק, להניח יד, לנגב דמעה. הם יכולים להרגיש כל מכה; פיזית או נפשית, כאילו ניתנה להם. הם יכולים להרים, להרדים, לקחת, להחזיר, להיפגש, להגן, לשמור ולחנך. הם גם יכולים לשרת את המדינה, לתרום לחברה, לשלם מיסים. הם רק לא יכולים להיות הורים.

למה? מה זאת אומרת למה? כי הם... הם כאלה... נו כי הם... אנשים.

הפוסט המלא של נועה הנדין בעמוד "חיים של אמא" בפייסבוק

הלילה הגור שלי התעורר וקרא לי: "אמא, אני צריך מוצץ" (כן, גם בפרידה הזאת אנחנו לא משהו), והוסיף וביקש: "תישארי עוד. אני מפחד מהחושך". ישבתי לידו, הרגעתי, כיסיתי וכשהוא נרדם הסתובבתי חזרה אל החושך.

והבנתי. גם אמא מפחדת מהחושך. מאוד.