אמאל'ה, התחלפו לי החלומות

בילדותה ידעה נטלי עטיה, המצטרפת הטרייה לנבחרת Buzzit!, שהיא רוצה להיות שחקנית והגשימה את החלום. דווקא היום, בגיל 42, היא עומדת בפני דרך חדשה ומלהיבה, אך אין לה מושג אנה פניה מועדות. סיפור על חשש מהול בתקווה

אני זוכרת את הרגע הזה ברור ואמיתי כמו קריסטל מנצנץ. אני בת 5 עם שיער שחור ארוך מדי, נעמדת מול המראה בחדר שלי, מסתרקת ומתחילה "לשחק". דמיינתי שאני בסרט ועלי להיות ילדה שלוקחים ממנה בדרמטיות כואבת את אמא שלה ממנה, מה שגרם מיד לדמעות הקטנות לזלוג לי על הפנים המנומשים. אחר כך, בעיני רוחי דמיינתי איך המצלמה נכנסת לאקסטרים קלוזאפ לפניי, וברגע שהרגשתי שהמצלמה הדמיונית מצטמצמת בתקריב לתוך העיניים החומות שלי , הורדתי דמעה אחת בודדת כדי להגביר את הדרמה בסרט הסוחף שהשתתפתי בו בראשי.

נטלי עטיה (באדיבות המצולמים)
הגשימה חלום אחד, מעוניינת להגשים חלום נוסף (צילום: סער פסח)

כן, מגיל צעיר ידעתי שאני שחקנית ורק שחקנית. בראשי זכיתי באוסקר לא אחת, ותמיד היה לי נאום מרגש לשלוף מהשרוול בספונטניות. היה ברור לי מאוד שהמשחק הוא החלום שעלי להגשים, וכעת אני מתחילה לצעוד לעברו. דבר לא ישנה את דרכי כילדה בוגרת ובטוחה ביכולות שלה.

את אמא הקשקוש של תאטרון וקולנוע פחות עניין. היא רצתה שארקוד בלט ואנגן בפסנתר ואני צייתי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי לחמוק מבין אצבעותיה של אמי לעבר החלום כך עשיתי, ומשהגיע הזמן להבחן בתיכון לאומנויות "תלמה ילין", "סובבתי", כביכול, את אמא והצהרתי בפניה שאני אבחן גם למגמת מחול, אבל גם לתאטרון . כך מקומי בתיכון הנחשק יובטח.

לשמחתי ולמזלי, הבחינה לתאטרון התקיימה יום קודם לבחינת מגמת המחול. כבר באותו היום התקבלתי. מאושרת על עננים צפתי לכיוון בית הוריי כמנצחת בקרב על ייעודי.

רוצים לקרוא עוד? היכנסו לאתר של נטלי עטיה
לעמוד האינסטגרם של נטלי עטיה

דווקא ב"תלמה ילין" התחלתי ללמוד שחלומות לא מגיעים באריזה יפה כמו חבילת אסוס מאנגליה, שבה כל מה שחשוב הוא כמות הכישרון שלי. בדרך אל ההגשמה ישנם גם אנשים שחלקם לא אוהבים את אותה כוס התה שלי, ושהתחרות בין הקולגות/חבריי לכיתת התאטרון אינה קשורה בהכרח ליכולות המשחקיות שהיו לי, אלא לכמות ולרמת האמביציה שאני לא בהכרח ניחנתי בה.

מה שכביכול צ'יקמק את החלום היו דווקא ההפרעות שבחוץ - הרעש הלבן. זו רק אני שנתתי לרעש הזה להפריע לי לשמוח עם החלומות שלי. אולי יש לזה שם קצר יותר- פחד מכישלון. פחד שמנע ממני את האופציה לצאת והלחם על תפקידים שחשקתי.

הבוקר, כשיצאתי מהמקלחת וסירקתי את שיערי הקצר, הבטתי במראה. התקרבתי עד שפגשתי שוב את העיניים החומות, אלה מפעם, והסתכלתי פנימה.

37 שנים חלפו מאז הזיכרון של הילדה שחלמה להיות שחקנית. אני בת 42, ואיך שפעם ידעתי בדיוק מי אני רוצה להיות ולעשות. והיום? באוקטובר הקרוב איהפך לסטודנטית מן המניין בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה. כשאישה צעירה בעלת עיניים תמימות שאלה אותי "אז במה את מתכוונת להתמחות ואיפה תעשי את התואר השני?" עצרתי לרגע משוונג הצורך לענות. שאפתי אויר ונשפתי אותו החוצה לאט. "אני לא יודעת", עניתי, ותחושת צמרמורת נעימה זרמה לי בכל הגוף.

אני באמת לא יודעת. צעד-צעד אפסע לי בהתחלה חדשה זו, אבדוק תוך כדי תנועה מה באמת יעניין אותי. "נראה לי שכל האופציות פתוחות", אמרתי והלב כמו קפא.

מי זו שמדברת כך ? זו אני? הרגלתי את עצמי לדעת מה נכון לי מגיל כל-כך צעיר וכמה לעיתים הבהלתי את עצמי ומשפחתי כשלא הייתי בטוחה שאני נמצאת במקום הנכון. גם בגיל 42 מותר , רצוי וכל כך חשוב לעצור ולשאול את שלוש השאלות הכי ידועות בהיסטוריה: מי אני , מה אני ולאן אני הולך, או הולכת במקרה שלי. לראשונה בחיי אני לא יודעת מה אעשה כשאהיה גדולה, אני כן יודעת שאני מתרגשת בכל פעם שאני מגיעה לקמפוס באמתלה של עוד רישום כביכול, ומתגנבת לשיעורי קורס פסיכולוגיה שנה א' ואפילו מעזה להצביע.


התגעגעתי ללמוד- אז באתי .