חיים של אמא - נועה הנדין15/05/2017

משחק ילדים: כשאת צריכה לשכנע את הבן שלך לשים רטייה

לא משנה כמה את חושבת שאת מכירה את הילדון שלך, כשמגיע הזמן להחלטה קשה את מאבדת מהביטחון. נועה הנדין הצליחה למצוא פיתרון יצירתי, ממנו כולם יצאו מנצחים

איך הגענו למצב הזה? תקראו ותחכימו (צילום: באדיבות נועה הנדין)

אימהות הן עם למוד ניסיון. את מכירה את הילד שלך הרבה לפני שכל האחרים הכירו - דיברת אתו, הרגשת אותו ותקשרת אתו בדרכים שרק את יודעת. אחרי שילדת והתאוששת (בערך), החלה להיבנות מערכת יחסים שכולה כנות, אהבה בילט אין וחוסר אונים, שהופיע לפרקים כשנאלצת להבין למה התינוק שלך (שוב) בוכה.

עם הזמן כבר ידעת.

לפעמים זה עם הרבה זמן.

ואז ידעת להחזיק בתנוחה הנכונה, ידעת מתי להוריד או להוסיף שמיכה. כשישבת מול הרופא ידעת להסביר, במקום זה שעוד לא יודע לחבר הברות למשפט, מה מציק לו, מה מפריע לו ומה כואב לו. וכאב גם לך שכואב לו.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה
מערכת היחסים החלה להיבנות ורק התחזקה. נועה הנדין עם הרך כשרק נולד (צילום: באדיבות נועה הנדין)

ואז הם גדלים. הם כבר לא תינוקות, אבל עוד לא מבוגרים, ובתוך כל ההרמוניה ומערכת היחסים המורכבת כל כך והייחודית כל כך שביניכם את לא שמה לב שאת מפספסת, שאת ממהרת לקבוע בשבילו ולהחליט. את זורקת משפט נחרץ לאוויר וקובעת ש"הוא בחיים לא יסכים לשים את זה!", כפי שפסקתי אני, בעודי מחזיקה ברטייה דביקה שאמורה לסייע לגור שלי לאמן את עינו העצלה. איפשהו קיוויתי שאולי ה"עצלנית" תקבל בוסט של מוטיבציה מעצמה, ואם זה לא יצליח תהיתי מה תהיינה ההשלכות בעתיד אם לא ניקח חלק פעיל באולימפיאדת המיקוד הראייתי.

"הוא בחיים לא יסכים", הזכרתי לעצמי יום אחרי יום כשעברתי מול קופסת הרטיות, שהפכה לבת בית בקצה שולחן האוכל, יחד עם ערימת ניירות שאני אוטוטו מסדרת (כבר שלוש שנים). אבל בסופו של אותו שבוע תקפה אותי אופטימיות לא מוסברת (טוב נו, מוסברת): מישהו חשב שאני בת 30, בלי ה"משהו", רק 30. תודו שזו סיבה למשב רוח אופטימי. חשבתי פתאום 'מה הביג דיל?'

אם נודה על האמת, יש מיליון דברים שהגור שלי צריך לעשות. אם תשאלו לבחירתו, הרי שהוא יגיד שהוא לא מסכים. אבל רוב הזמן אין לו ברירה (למעט ברגעים שהוא עושה את הפרצוף הזה שגורם לי לוותר לו על מקלחת. כן. בחיי. לפעמים אני מוותרת על מקלחת והוא נשאר בחיים). אז אם מבטלים את עניין העדפתו ובחירתו - ככה זה כשהם מתחת לגיל 18 (שנראה שיגיע בעוד 80 שנה בערך) - כל מה שנשאר הוא לנסות. מקסימום לא נצליח ואז לפחות אוכל להגיד שצדקתי. חצי הכוס המלאה.

לרצות זאטוט יכול להיות עסק ממש לא קל (צילום: Shutterstock)

בבוקר ניגשתי לגור, שהיה במצב רוח טוב במיוחד - רגע נדיר לילד בן שלוש שמחליט לקדם את גיל ההתבגרות בעשר שנים, בכל הנוגע לבקרים.

"רוצה לשחק בפיראטים?" שאלתי,
"כן!" הוא ענה בשמחה.

מסמנת וי- שלב ראשון עבר בהצלחה.

"אוקיי, רואה את הרטייה שיש לי כאן?"

הוא הניע את ראשו מעלה ומטה בהיסוס.

"עכשיו אני הולכת להדביק אותה על העין שלך ולהפוך אותך לקפטן הוק!".

הוא הניע את ראשו ימינה ושמאלה בנחישות.

מסמנת איקס- שלב שני נכשל נחרצות.

תחשבי מהר תחשבי מהר.

"אוי, איזה קטע! אתה בכלל לא קפטן הוק, אני קפטן הוק!", אמרתי בהתלהבות רבה מדי והדבקתי לעצמי את הרטייה, תוך תפילות כנות לשלום הגבה שלי, שגם ככה לא נשאר ממנה הרבה אחרי שהפכה בעל כורחה להיות קורבן אופנה ולשאוף לעובי דק מחוט תפירה אי שם בשלהי הניינטיז.

"גם אני! גם אני!" הוא צהל בהתלהבות מוגזמת שברור ממי ירש.

"בטוח? אתה גם רוצה להיות פיראט?" שאלתי, מתגרה במזל שהגיח היישר מול עיני החשופה.

"כן!!!"

"אוקיי", אמרתי בשיא הקוליות והדבקתי גם לו את הרטייה.

בכל זאת הגענו למרות הכול (צילום: באדיבות נועה הנדין)

ואז הבנתי שפחדתי מחתיכת רטייה, פחדתי מהתנגדות, מבכי, מלהכריח, מלהכאיב, פחדתי אפילו ממבטים מסביב, אבל מסתבר שגם עם עין עצלה הוא רואה את העולם הרבה יותר טוב ממני. אני מכירה אותו הכי טוב מכולם, אבל יש לי עוד הרבה מה ללמוד ולהכיר אם רק אתן לו הזדמנות.

הסתכלתי עליו בעודנו משחקים בשודדים ומצילים ספינות דמיוניות. הוא היה כל כך חמוד ואני הייתי כל כך בלוגרית שהייתי חייבת לתעד. "אמא, למי את שולחת את התמונה"? הוא שאל בעודו תוהה כמה הוא הולך לשתף איתי פעולה.

"לא יודעת, לאחד, שניים, שלושה, מיליון אנשים, שייראו כמה מגניב אתה, וכמה שדברים לפעמים הם באמת רק משחק ילדים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully